1. האם הנתבעים אחראיים לנכותו הנוירולוגית של התובע וכיצד יש לחלק בין הצדדים את האחריות? אלו הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בתביעה שלפני.
רקע עובדתי ודיוני
2. התובע הוא יליד 1969. עובר לאירועים נושא תביעה זו עבד כנהג, והיה חבר בקופת חולים מאוחדת (הנתבעת 1; להלן: קופת החולים).
3. נתבע 2 הוא רופא משפחה בקופת החולים (להלן: ד"ר חדד). נתבע 3 הוא רופא אורטופד בקופת החולים (להלן: ד"ר דנציגר). נתבעת 4 היא בית חולים ציבורי בירושלים (להלן: הדסה).
4. במהלך חודש אוקטובר 98' החל התובע לחוש ברדימות ובנימול בגפיו התחתונות. התובע פנה אל ד"ר חדד ונבדק על ידו. ד"ר חדד הפנה אותו לצילום עמוד שדרה ולבדיקה אצל אורתופד. התובע נבדק על-ידי האורתופד ד"ר דנציגר, והלה הפנה אותו לבדיקת מיפוי עצמות ולטיפול פיזיותרפי והמליץ על טיפול תרופתי.
5. ביני לביני החמיר מצבו של התובע: הוא החל להתהלך באמצעות מקל הליכה, סבל מרדימות ומירידה בתחושה בגפיים התחתונות, ואף מהפרעות בשליטה על הסוגרים. ביום 11/2/99 נבדק התובע על-ידי פרופ' ויינברג, אורתופד של קופת החולים, והופנה לחדר מיון. ביום 12/2/99 הגיע התובע לחדר המיון בהדסה ובהמשך התברר, כי הוא סובל מגידול מסוג Cavetnous Hemangioma בגב האמצעי, בעמוד השדרה הטורקלי, בגובה חוליות D4-D5.
6. כעולה מחוות הדעת שהוגשו בתיק ומהעדויות שנשמעו, המנגיומות של עמוד השדרה הן תהליכים שפיריים, אשר אינם גורמים בדרך כלל לסימפטומים כלשהם ומאובחנים באופן אקראי בלבד. במקרים נדירים תהליכים אלו יכולים לגרום ללחץ על חוט השדרה בדרכים שונות: ראשית, באופן ישיר בשל התפשטות הגידול אל תוך תעלת חוט השדרה; שנית, הגידולים יכולים לדמם, והדימום הוא שיוצר את הלחץ על חוט השדרה; ושלישית, כלי הדם בגידול אינם תקינים ויכולים לגרום ללחץ על חוט השדרה או לגרום ל"סחיבה" של דם מחוט השדרה ולפגוע בו. הלחץ על חוט השדרה מביא למגוון סימפטומים הכוללים כאבי גב, חסר נוירולוגי שורשי, נזק לחוט השדרה עצמו ואובדן שליטה על הסוגרים. על פי הספרות, הסימפטומים מופיעים בהדרגה וכאחד-עשר חודשים בממוצע חולפים החל מתחילת הופעתם ועד לאבחון הגידול (חוות הדעת של פרופ' רם; חוות הדעת המשלימה של פרופ' גרושקביץ; עמ' 156 לחקירתו של פרופ' רם). עם זאת הסימפטומים יכולים להופיע גם באופן מיידי (עמ' 173 לחקירתו של פרופ' רם).
7. ביום 22/2/99 עבר התובע ניתוח בהדסה להוצאת הגידול. התובע המשיך להיות במעקב של רופאי הדסה. בשנים 2002 ו- 2004 ביצע בדיקות MRI שהעידו על הישנות הגידול. התובע בחר שלא להמשיך לקבל את הטיפול בהדסה אלא לקבלו באופן פרטי. ביום 29/12/05 וביום 12/2/07 עבר התובע שני ניתוחים נוספים בעמוד השדרה בשל הישנות הגידול. התובע סובל כיום, בין היתר, מקושי בהליכה, מחולשה ומספסטיות בגפיים התחתונות, מחוסר תחושה מגובה D4 לתחושה שטחית, משיתוק בכפות הרגליים, מכאבי גב ומהפרעות בתפקוד המיני (סעיף 27 לתצהיר התובע, עמ' 4 לחוות דעתו של פרופ' גרושקביץ, עמ' 2 לחוות דעתו המשלימה של פרופ' גרושקביץ, עמ' 2 לחוות דעתו של פרופ' רם, עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר קנולר). כל המומחים העמידו את נכותו של התובע כיום, לאחר ביצוע שני הניתוחים הנוספים, על 80%.
טענות הצדדים
8. התובע טוען כי עקב התרשלותם של נתבעים 1-3 (להלן: "
הנתבעים") לא נמנעו נזקי הגידול, וכי לו היה הגידול מאובחן במהלך חודש נובמבר 1998 כאשר סבל אך מהפרעות בתחושה, או לכל המאוחר לפני שהופיע גירעון נוירולוגי קשה, ניתן היה לנתחו בהצלחה ולמנוע את השיתוק בגפיו ואת נכותו. לטענת התובע, ד"ר חדד התרשל בכך שהפנה אותו לבדיקה אורתופדית שעה שהיה צריך להפנותו לבדיקה נוירולוגית דחופה. ד"ר דנציגר התרשל בכך שלא איבחן את התמונה הקלינית של התובע שהעידה על לחץ על חוט השדרה, אשר הלכה והחמירה מבדיקה לבדיקה, ובכך שהפנה אותו לטיפולים פיזיותראפיים חלף הפניה לצילומי הדמיה. עוד טען התובע לחסרים ברשומות הרפואיות אצל ד"ר חדד ואצל ד"ר דנציגר. מכאן עתירתו של התובע לחייב את הנתבעים בפיצויים על נזקיו. בתמיכה לטענותיו בעניין החבות, הקשר הסיבתי והנזק צירף התובע חוות דעת וחוות דעת משלימה של הנוירו-כירורג פרופ' גרושקביץ.
9. הנתבעים טוענים להתיישנות התביעה. לעצם העניין טוענים הנתבעים, כי הפנייתו של התובע על ידי ד"ר חדד לבדיקה אצל אורתופד הייתה הולמת וסבירה. המלצותיו של ד"ר דנציגר בדבר מיפוי עצמות, פיזיותרפיה וטיפול תרופתי הלמה את תוצאתו התקינה של צילום עמוד השדרה ואת תלונות התובע, ולא היה מקום להפנות את התובע לבדיקת הדמיה או לבדיקה נוירולוגית. טענות התובע אינן אלא חכמה שלאחר מעשה. התובע נבדק אצל כל אחד מהרופאים: ד"ר חדד וד"ר דנציגר פעם אחת בלבד, כך שאין לקבל את הטענה, שלפיה אלו התעלמו ממצבו ההולך והמחמיר. מתחילת תלונותיו של התובע ועד לאבחון הגידול חלפו כחודשיים וחצי בלבד, פרק זמן קצר ביותר לאבחון גידולים נדירים מסוג זה, מה עוד שחלקו הארי של האיחור הנטען נגרם בשל אשמו התורם של התובע, אשר ביצע את צילומי עמוד השדרה והגיע לבדיקה אצל ד"ר דנציגר בשיהוי ניכר. עוד נטען כי ממילא לאיחור הנטען אין נפקות, שהרי גם בהדסה נדחה הניתוח בעשרה ימים.
אשר לקשר הסיבתי שבין פעולותיהם של הנתבעים לבין מצבו של התובע, טוענים הנתבעים כי לא ניתן לייחס לנתבעים את כל נזקיו של התובע כיום אלא, אם בכלל, רק את החלק הקשור לאיחור הנטען בגילוי הגידול, בכפוף לאשם התורם שיש לייחס לתובע. יתר נזקיו של התובע נובעים מהלחץ שיצר הגידול ומהניתוח עצמו, שאין לצדם אחריות, ומהעיכוב בטיפול בהישנות הגידול שגרם ללחץ חוזר על עמוד השדרה, שאת האחריות לו יש להטיל על הדסה או על התובע. בהקשר זה הגישו הנתבעים הודעת צד שלישי כלפי הדסה, שבה טענו כי פעולותיה של הדסה ניתקו את הקשר הסיבתי שבין נזקי התובע לבין מעשיהם של הנתבעים. לטענת הנתבעים, הדסה התרשלה בכך שביצעה את הניתוח באיחור של 10 ימים ממועד אבחון הגידול. נוסף על כך, לאחר הניתוח עקבה הדסה אחר התובע באופן רשלני, אשר הביא לכך שהתובע יבצע את הניתוח השני באיחור רב. כמו כן טענו הנתבעים כי הדסה גרמה להם נזק ראייתי, שכן כיום לא ניתן לדעת מהו נזקו של התובע אך בשל האיחור באבחון, ועל כן יש להטיל על הדסה את מלוא האחריות לנזק. לסיום, הכחישו הנתבעים את נזקיו הנטענים של התובע. את טענותיהם שברפואה אוששו הנתבעים באמצעות חוות דעת של המומחית לרפואת משפחה פרופ' טבנקין, ובאמצעות חוות דעת וחוות דעת משלימה של הנוירו-כירורג פרופ' רם.
10. תחילה תבע התובע את הנתבעים בלבד. ביום 15/2/07 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, שבו הוספה הדסה כנתבעת נוספת. בכל הקשור לרשלנותה של הדסה מאמץ התובע את טענותיהם של הנתבעים בהודעתם לצד שלישי, ואת חוות דעתו של המומחה מטעמם פרופ' רם.
11. הדסה טענה להתיישנות התביעה נגדה, שכן כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 15/2/07 בעוד שהניתוח בוצע ביום 22/2/99. לגופן של התביעה ושל ההודעה לצד ג' כלפיה טענה הדסה כי מצבו של התובע לא חייב ניתוח מיידי, ועל כן אין התרשלות בביצוע הניתוח כעבור 10 ימים. דחיית הניתוח נבעה מהצורך לבצע בדיקות והכנות לקראת הניתוח ומבקשתו של התובע להמתין עד להגיעו של הרופא המנתח ארצה. מכל מקום דחייה זו לא גרמה לנזק כלשהו שכן במהלך אותו זמן לא חל כל שינוי במצבו של התובע. גם במהלך ביקורי המעקב של התובע בהדסה לאחר הניתוח לא חל שינוי מהותי במצבו של התובע. התובע ביצע אומנם בדיקת MRI בשנת 2002 אולם לא דאג למסור להדסה את תוצאותיה. רק ביום 16/10/04, לאחר שהתובע הגיע להדסה עם תוצאות בדיקת MRI שביצע עוד בחודש אפריל 04', נצפתה לראשונה החמרה ואובחן גידול נוסף, ועל כן הומלץ על ביצוע ניתוח, אולם התובע לא שב לטיפול בהדסה. לטענת הדסה, יש לייחס לתובע אשם תורם על שנמנע להגיע למרפאה לאחר הבדיקה שביצע בשנת 2002, על שנמנע להגיע למרפאה מיד לאחר ביצוע הבדיקה באפריל 2004, ועל שהחליט לדחות את המשך המעקב וההפניה לביצוע ניתוח נוסף לאחר הביקור באוקטובר 2004. אשר לחלוקת האחריות בין הצדדים, טוענת הדסה כי עיקר נזקו של התובע נגרם עובר לאשפוזו בהדסה, וכי לתובע לא הייתה כל החמרה נוירולוגית במהלך האשפוז בהדסה, או במהלך המעקב לאחר הניתוח. הדסה הכחישה אף היא את נזקיו הנטענים של התובע. את טענותיה שברפואה תמכה בחוות דעת של הנוירו-כירורג ד"ר קנולר.
השאלות הצריכות הכרעה ומהלך הדיון
12. בחלקו הראשון של פסק הדין אבחן את אחריותם של הנתבעים, לאמור: ד"ר חדד, ד"ר דנציגר ומעסיקתם קופת חולים. לאחר מכן יבחנו אחריותה של הדסה ואשמו התורם של התובע. על יסוד הממצאים שיקבעו אוסיף ואבחן כיצד יש לחלק בין הצדדים את האחריות לנזקי התובע. בחלקו האחרון של פסק הדין אעסוק בגובה הנזק.
אחריותו של ד"ר חדד
הרשומה הרפואית
13. התובע ביקר אצל ד"ר חדד ביום 22/11/98. ברשומה הרפואית (נספח א' לתצהיר התובע, בעמוד הראשון) נרשם כדלקמן: